גמרא
פירוש
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
בגמרא ריבית דהקדש היכי דמי כו׳ והלא מעל הגזבר. וקשיא לי אמאי לא מוקי לה בא׳ שאמר הרי עלי מנה לבדק הבית וכשתבעו הגיזבר אמר הרי עלי ליתן מאה ועשרים לזמן פלוני ואם כן הוי אגר נטר ואפשר משום דבכה״ג בהדיוט נמי שרי כיון דמעיקרא לאו בתורת הלואה אתא לידיה אלא ממון שלו הוא ודמי להא דאיתא בתשובת הרשב״א סי׳ תתקפ״ט הובא בש״ע י״ד סי׳ קע״ו וקע״ז לענין נדונית חתנים דמותר להוסיף בכה״ג ע״ש. אלא דאיהו גופא שדא ביה נרגא שסיים דדוקא כשהתנה כן קודם הנישואין והוסיף הט״ז דאיירי דוקא שהתנה כן בפעם הראשון בשעת הפסיקא שנתחייב ליתן מנה לנדוניא לזמן פלוני ואם לא יוסיף לו עשרים עד זמן פלוני אבל כשלא התנה בראשונה דאז חל החיוב של מנה וה״ל כמלוה ואסור להוסיף אח״כ מחמת הרחבת הזמן דה״ל כאגר נטר ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא מוקי לה הכא בכה״ג דאף ע״ג שאמר הרי עלי מנה סתם אלא שאח״כ כשתבעו הוסיף לו עשרים שירחיב לו הזמן דבכה״ג בהדיוט אסור וקמ״ל דאפ״ה בהקדש שרי וצ״ע. וליכא למימר נמי דלא מצי לאוקמי בכה״ג משום דכיון שנדר ליתן מנה מחויב ליתנה מיד ליד הגזבר כדתנן חייבי ערכין ממשכנין אותם ואם כן כיון דאסור לאחרה בידו אסור להרחיב לו הזמן אף ע״ג דאיכא רווחא דהקדש דאין עניות במקום עשירות וכמ״ש התוספות כאן נמי בד״ה לספק מדחזר בו משינויא קמא מוכח דכל היכא דאיכא מילתא דאיסורא לא חיישינן לרווחא דהקדש אלא דג״ז ליתא דבפ״ק דר״ה איתא להדיא דאפי׳ בקדשי ב״ה וחייבי ערכין אינו חייב בבל תאחר אלא לאחר ג׳ רגלים ואפי׳ עשה ליכא אלא לאחר רגל א׳ וכתבו שם התוס׳ דהא דתנן חייבי ערכין ממשכנין היינו דוקא כשרואין שמתעצל ליתן וא״כ עדין צ״ע: בתוספות בד״ה לספק סלתות כו׳ וי״ל כגון שהתנדב אדם כו׳ אבל לא יצא השער כלל אסור דלמא אתי לאחלופי בהדיוט עכ״ל. הוצרכו לפרש כן משום דקשיא להו השתא דאתינן להכי דאיירי שאדם אחר נתן המעות למוכר סלתות ואיירי שלא הגיע עדיין ליד הגיזבר אם כן אמאי חזר בו משינויא קמא ודחיק לאוקמי בריבית דרבנן ואמאי לא מפרש בפשיטות שאותו אדם שהתנדב ליתן מנה נתן המעות לאדם אחר שיתן להקדש מאה ועשרים לכך הוצרכו לפרש דבכה״ג קושטא דמילתא אסור משום דאתי לאחלופי ואם כן ע״כ דאיירי שיצא השער של לקוטות דבכה״ג לא שייך האי חששא כמ״ש מהרש״א ואף על גב דלמאי דס״ד מעיקרא דאוזפיה מאה במאה ועשרים הוי אתי ליה שפיר היינו משום דבגזבר עצמו לא חיישינן לאחלופי דמוכחא מילתא אלא שראיתי למהרש״א ז״ל שכתב דבמידי דהלוואה לא סגי בהאי מוכחא מילתא דגזבר לחוד אלא בעינן תרי מוכחא מילתא כגון שהם אבנים ומיד הגזבר דוקא ובאמת שלפ״ז היה אפשר ליישב מה שהקשיתי לשאול בסמוך אמאי לא מוקי לה הש״ס באומר הרי עלי מנה לבדק הבית וכשתבעו הגזבר זקפן עליו במלוה ע״מ שיתן מאה ועשרים ולפי פירושו אתי שפיר דלמסקנא בכה״ג אסור דאתי לאחלופי בהדיוט דאף על גב דאיירי בגזבר גופא אפ״ה כיון דדרך הלואה הוא אסור אלא דקשיא לי הא למאי דס״ד מעיקרא דאיירי דאוזפיה מאה במאה ועשרים לא קשיא ליה אלא משום דמעל הגזבר הא לאחלופי לא חיישינן מיהא בהא איכא למימר דהמקשה לא חש לדקדק דעדיפא מיניה קפריך ודו״ק. אלא דאכתי קשיא לי מי הכריחם לפרש דאיירי ביצא השער של לקוטות דהא מצינן למימר בפשיטות דאיירי כשלא יצא השער כלל ואפ״ה שרי דכיון דדרך מקח וממכר הוא לא הוי אלא מדרבנן ולא חיישינן לאחלופי ומש״ה נמי לא מצי לאוקמי באומר הרי עלי מנה וזקפן אח״כ במאה ועשרים דבכה״ג כיון דריבית דאורייתא הוא אסור אף בהקדש דחיישינן לאחלופי אפילו בגזבר גופא אבל לקמן באבנים כיון דאיכא תרי מוכחא מילתא שרי אפילו בריבית דאורייתא. לכך נ״ל דעיקרא דמילתא מ״ש התוס׳ דאיירי דוקא ביצא השער של לקוטות היינו משום דפשטא דלישנא דועמדו אח״כ מג׳ משמע להו דבשעת הפסיקה היה השער בד׳ ואם כן משמע להדיא דיצא השער והוצרכו לפרש דהיינו שער של לקוטות דאל״כ בהדיוט נמי שרי ואם כן קשיא להו אברייתא גופא אמאי נקיט האי לישנא אלא ע״כ דבלא יצא השער כלל אסור משום אחלופי ובזה נתיישב מ״ש ולכך נקיט ועמדו אח״כ מג׳ ואף על גב דמעיקרא דהוו בעו לאוקמי בלא יצא השער לא קשיא להו אלא דעל מה מחלל ולא קשיא להו לישנא דועמדו אח״כ מג׳ היינו משום דעדיפא מיניה מקשו כן נ״ל ודו״ק: בגמרא אין בהם תשלומי כפל מנה״מ דת״ר על כל דבר פשע כלל כו׳ אף על גב דבריש פ׳ מרובה אסקינן דמריבויא ומיעוטא ילפינן להו דאי מכופו״כ תקשי אימא למעוטי עופות כבר כתבתי שם כל השקלא וטרי׳ דהתם היינו כי היכי דלא תיקשי למ״ד בעלמא דבכל כללי ופרטי כללא קמא דוקא ומרבינן דוקא מידי דדמי בכל צד אבל למאי דקי״ל כמ״ד כללא בתרא דוקא ומרבינן אפי׳ מאי דדמי בחד צד אם כן לא שייך כלל להקשות למעוטי עופות דמהיכי תיתי הא דמו לפרט בדבר המטלטל וגופו ממון א״כ ילפינן שפיר בכו״פ והתוס׳ כתבו שם בע״א ע״ש: בתוספות בד״ה ש״מ אינו נשבע נראה דה״ה דאינו משלם כו׳ מדפריך לקמן עכ״ל. ויש לדקדק אמאי לא מייתי ראיה בפשיטות דע״כ לגמרי ממעטינן להו בין משבועה בין מתשלומין דאלת״ה אלא בש״ח משבועה לחוד ממעטינן להו אם כן תיקשי בשומר שכר נמי מנא לן דפטירי מתשלומין דגניבה ואבידה דלמא קרא לא ממעט בש״ש נמי אלא שא״צ לישבע אבל בתשלומין אם נתברר שנגנבה או שנאבדה י״ל דחייב וליכא למימר דלשבועה בש״ש לא איצטריך דמש״ח אתיא הא ליתא דע״כ שו״ש מש״ח לא יליף דאיכא למיפרך דאלת״ה תיקשי להיפך למסקנת התוספות דקרא דש״ח לגמרי ממעט אפילו מתשלומין דפשיעה אם כן קרא בש״ש למה לי למעט כל הני נילף מש״ח אע״כ דלא אתיא והדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב דודאי לענין שבועה יש ללמוד שפיר שו״ש מש״ח דשם שבועה אחד היא וכיון דממעטינן להו משבועה בש״ח ה״ה משבועה דשומר שכר ותדע דהא אפילו משבועה דמודה במקצת ממעטינן כל הני ואפילו משבועה דע״א דלא כתיב כלל בהאי ענינא נמי ממעטינן להו והיינו ע״כ דלענין שבועה גילוי מילתא בעלמא הוא משא״כ לענין תשלומין לא שייך למילף חדא מאידך שהרי נשתנה דין השומרים בענין התשלומין וכה״ג כתבתי בריש פרק מרובה ע״ש. אבל הא קשיא לי מאי ראיה מייתי מהא דפריך לקמן בהקדישות דהא בהקדישות נראה בפשיטות דכ״ע מודו דפטור אפילו מפשיעה שהרי אפילו במזיק בידים פטור בהקדש דכתיב כי יאכל פרט למזיק וכתבו התו׳ להדיא בפ״ק דב״ק ד״ח אפילו מקרן פטור לגמרי וכ״כ התוספות גם כן לקמן בפרק השואל דף צ״ע ע״ב. מיהו כבר כתבתי בלשון התוספ׳ שם בב״ק דמקרא דכי יאכל לחוד לא הוי ממעטינן מזיק אלא מחומש ולא מקרן אלא מדכתיב רעהו לפוטרו בש״ח מפשיעה וכתיב נמי רעהו למעט הקדש בנגיחה דקרן ממילא מוקמינן נמי מיעוט דכי יאכל למעט מזיק בידים אפילו מקרן ע״ש. ודע שבעיקר דבר זה מחלוקת ישנה היא בין הקדמונים שהרמב״ם ז״ל פסק להדיא שלא כדברי התוספות דש״ח לא מיפטר אלא משבועה אבל אם נתברר שפשע חייב לשלם וכן העלה הש״ך בח״מ סי׳ ס״ו בשם הרבה פוסקים וכן נראה שיטת רש״י בשמעתין ומה שהביאו התוספות ראיה לדבריהם מדלא מוקי לקמן ההיא דהשוכר את הפועל כשפשע ע״ז כתב הש״ך דא״א לאוקמי הכי דאם כן ברישא כשלא קיבל שכר שבת אמאי פטור נהי דש״ש לא הוי ש״ח מיהא הוי וניחייב בפשיעה אע״כ דלא איירי מפשיעה ואח״ז שדא ביה נרגא אלא שהאריך בראיות להחזיק שיטת הרמב״ם ולדבריהם קשה היאך אפשר לומר דהא דקתני במתניתין ש״ח אינו נשבע היינו לומר דבפשיעה חייב בתשלומין שזה עיקר ראיית הש״ך דלשון המשנה משמע כן ואם כן בהקדש נמי ע״כ חייב בפשיעה לדידהו וזה א״א דהא אפילו מזיק בידים פטור וליכא למימר דשאני הכא כיון דקיבל עליו שמירה גרע טפי ויש לחייבו מיהא בפשיעה הא ליתא דאי ס״ד דקבלת שמירה שלו מילתא היא אמאי פטור בשומר שכר מגניבה ואבידה הא קיבל עליו שמירת ש״ש אע״כ דהתורה מיעטה קבלת שמירתו מכל הני והרמב״ם ז״ל גופא לא חייבו בפשיעה אלא מטעם דהוי כמזיק וכיון דמזיק בידים גופא פטור בהקדש כ״ש דפטור מפשיעה ועוד דבשטרות נמי איכא למ״ד דאפילו במזיק בידים פטור ואפי׳ מאן דמחייב לא הוי אלא מדרבנן מדינא דגרמי אבל מדין תורה פטור וכיון שזכינו דבהקדש ושטרות ע״כ פטור מפשיעה ע״כ קרא לגמרי ממעט להו וכן במתני׳ דקתני ש״ח אינו נשבע ע״כ לאו דוקא דהא מפשיעה נמי פטירי וא״כ ממילא משמע דה״ה בקרקעות ועבדים נמי פטור אפילו מפשיעה דהא בחדא מחתא מחתינהו ולשון א׳ ושפה א׳ לכולם. אם לא שנאמר דהרמב״ם ז״ל לא ס״ל האי כללא שכתבו התוספות דמזיק בידים פטור מן התורה אפי׳ מקרן אלא ס״ל דלא ממעט קרא דכי יאכל אלא מחומש לחוד אף ע״ג שהתוספות כתבו שכן מבואר בירוש׳ בהדיא אפשר שהוא ז״ל סובר שהתלמוד שלנו חולק בזה וכן בשטרות נמי יש ליישב ואין להאריך שמלבד זה יש לי לדקדק הרבה על הכרעת וראיות הש״ך בדינים אלו ויבוארו בביאורי לח״מ אי״ה ובסמוך בסוגיא דשמעתין אכתוב עוד מזה: בד״ה רעהו ולא של הקדש ובפ׳ מרובה ממעט מוגונב מבית האיש. עיין מ״ש בזה בריש פרק מרובה בלשון התוספות בדיבור המתחיל רעהו דהא דלא מפרשו דהא דוגונב מבית האיש היינו לגנב גופא ורעהו אתא לפטור טוען טענת גנב היינו משום דטוען טענת גנב לא איצטריך קרא דהא אינו חייב כפל אלא בשבועה וכיון דממעטינן להו משבועה ממילא פטור מכפל ואף ע״ג דשבועה גופא מרעהו נפקא מ״מ תרי רעהו כתיבי חד ברישא דקרא כי יתן איש אל רעהו וחד בסיפא דקרא ישלם שנים לרעהו ואם כן ע״כ חד אתא לשבועה וממילא ידעינן דלא שייך כפל בטענת גנב ואידך לגנב גופא ואם כן מקשו שפיר דגנב גופא מוגונב מבית האיש נפקא ובזה יש ליישב מה שרשימות התוספות מהופכין כאן שזה הדיבור שייך קודם לדיבור ש״ח א״נ ולפמ״ש יש ליישב דבלא״ה היה אפשר לומר דהני תרי רעהו איצטריכו חדא לפטור משבועה וכפל בט״ג ואידך לפטור מתשלומין דפשיעה דהא פשטא דקרא דעל כל דבר פשע איירי נמי בפשיעה לענין שמשלם הקרן אבל ממ״ש בדיבור הקודם דשבועה ותשלומין כחדא מימעטו בכל הני מקשו שפיר ואף על גב דתלתא רעהו כתיבי דכתיב נמי אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ע״כ דאתא לדרשא אחריתי או דחד רעהו אורחא דקרא דהא בש״ש נמי כתיב תרי רעהו אף ע״ג דלא איצטריך אלא לפטור משבועה ותשלומין דהא כפל לא שייך ביה וליכא למימר דלשבועה ותשלומין נמי איצטריך תרי מיעוטי הא ליתא דאם כן בקרקעות ודכוותא נמי ליכתוב תרי מיעוטי ועוד דבשואל נמי כתיב רעהו אף ע״ג דלא איצטריך למעט הקדש דילפינן מוכי ישאל וי״ו מוסיף על ענין ראשון תדע דקרקעות ודכוותיה לא כתיב מיעוטא כלל בשואל ואפ״ה פטור וע״כ מוכי ישאל אע״כ דחד רעהו אורחא דקרא או למעט כותי למ״ד גזילו מותר ודו״ק:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush